השופטת א' פרוקצ'יה:
1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופטת י' שיצר) בה דחה בית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק דין שנתן, ואישר פסק בורר שהכריע במחלוקת כספית בין הצדדים, בני זוג.
רקע והליכים
2. המבקשת והמשיב הינם בני זוג אשר נישאו זו לזה בשנת 1965, ולהם ילדים משותפים. המשיב עבר תאונת דרכים בשנת 1986, אשר בעקבותיה התדרדר מצבו הרפואי. מספר חודשים לאחר מכן ב-21.1.87, נפגעה גם המבקשת בתאונת דרכים, אשר כתוצאה ממנה התערער מצבה הבריאותי, והיא הפכה נכה ומרותקת לכסא גלגלים. לאחר אירועים אלה, חל משבר בקשר הזוגי שבין בני הזוג.
4. בעקבות תאונת הדרכים שארעה למבקשת, הוגשה בשמה תביעת נזיקין לבית המשפט, כאשר המשיב הצטרף אליה כמיטיב נזק. במהלך ההתדיינות, הושגה פשרה לפיה ישולם לבני הזוג סך של 2 מליון ש"ח לסילוק התביעה. סכום זה הופקד בנאמנות, ומתוכו שולמו בינתיים כספים שונים (להלן - הסדר הפשרה).
5. עקב התערערות היחסים בין בני הזוג, אשר הובילה לפירוד ביניהם, התעוררה מחלוקת כיצד יש לחלק את סכום הפיצוי בין בני הזוג. בהעדר הסכמה ביניהם, חתמו השניים על שטר בוררות. בהסכם זה הסכימו הצדדים להעביר לבורר את המחלוקת ביניהם ביחס לסכומים שהמשיב יהיה זכאי לקבל מתוך סכום הפשרה שנפסק לטובת המבקשת במסגרת התובענה.
6. בפסק בוררים מנומק שניתן במחלוקת זו נקבע כי המשיב יזכה בסכום העומד על 32.5% מסכום הפשרה, ואילו חלקה של המבקשת בסכום זה יעמוד על 67.5%. בהכרעתו זו הסתמך הבורר על הדין הנוהג, על מצבם וצרכיהם של בני הזוג, ועל נתונים עובדתיים נוספים אשר עמדו בפניו.
7. בעקבות מתן פסק הבורר, פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בת"א בבקשה לאישור פסק-הבורר. בבקשתו זו, ציין כי למרות הודעת המבקשת, באמצעות באי כוחה, כי בכוונתה להגיש בקשה לביטול פסק בורר, המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר חלף, ולפיכך מוגשת הבקשה לאישור פסק הבורר, כדי לאפשר מימוש חלוקת הכספים בין הצדדים על פי פסק הבורר.
8. בית המשפט המחוזי אישר את פסק הבורר כמבוקש. כן הוציא הוראה אופרטיבית לנאמן, שבידיו מוחזק סכום הפשרה בנאמנות, ולפיה עליו להעביר את חלקו של המשיב בסכום הפשרה לידיו.
בעקבות אישור פסק הבורר בידי בית המשפט המחוזי, הגישה המבקשת בקשה לביטול החלטת האישור. הטעם שהועלה בתמיכה לבקשה זו הוא כי בית המשפט המחוזי אינו בעל הסמכות העניינית לאישור פסק בורר בנושא שבמחלוקת, בהיות המחלוקת בבחינת "ענין של משפחה", הנתון לסמכות ייחודית של בית המשפט לענייני משפחה מכח חוק בית משפט לענייני משפחה התשנ"ה-1995, ומכוח צו בית המשפט לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה), תשנ"ו-1996 (להלן - הצו).
בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הביטול שהגישה המבקשת, בקובעו:
"אין כל יסוד בדין לבקשה לביטול פסק הדין המאשר את פסק הבורר. בית משפט זה מוסמך לאשר פסק בורר אליו פנו הצדדים בעצמם (ללא הפניית בית המשפט לענייני משפחה). ממילא, אין גם כל טענות כנגד פסק הבורר לגופו, ולא הוגשה בקשה לביטולו במועדים הקבועים בחוק"
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
9. המבקשת משתיתה את טענותיה על שני צירים עיקריים: ראשית, היא טוענת כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, המאשר את פסק הבורר, ניתן בלא סמכות מהטעם שמדובר בעניין של משפחה שהסמכות הייחודית לדון בו נתונה לבית משפט למשפחה על פי חוק בית משפט לענייני משפחה, והצו. מכאן, שהחלטת בית המשפט המחוזי המאשרת את פסק הבורר בטלה ומבוטלת, וכל עוד לא אושר פסק הבורר בבית משפט למשפחה יש לראותו כפסק בורר שלא אושר בידי ערכאה שיפוטית. שנית, טוענת המבקשת כי פסק הבורר לגופו הינו פגום ולכן דינו להתבטל. על פי הטענה, פסק הבורר סותר לדין המהותי, וניתן בהעדר הנמקה. המבקשת טוענת כי מתקיימות בפסק עילות ביטול שונות על פי חוק הבוררות המצדיקות את ביטולו, וזאת על פי סעיפים 24(3)(5), (6), (7) ו-(9) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968). שלישית, טוענת המבקשת, כי מתקיימים טעמים טובים להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר על ידה לערכאה המוסמכת. לדבריה, מתקיימים טעמים מיוחדים לכך, מאחר שהיא הודיעה במפורש למשיב כי היא מתעתדת לפנות בבקשה לביטול הפסק, אלא שבשל טעות טכנית במשרד בא כוחה, בקשת הביטול לא הוגשה בפועל. לדבריה, הצד שכנגד היה מודע לכך שהבקשה לביטול הפסק אמורה להיות מוגשת, ואי הגשתה נבעה מתקלה בלבד.
10. המשיב טוען בתשובה, ראשית, כי בית המשפט המחוזי מוסמך כבית משפט של בוררות על פי חוק הבוררות לאשר את פסק הבורר. סמכותו בתור שכזה היא סמכות כללית, וחלה גם על ענייני משפחה, משחוק הבוררות לא הגביל את סמכותו של בית המשפט המחוזי בענין זה. בנושא שבמחלוקת לא חל סעיף 79ב לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, העוסק בבוררות שנערכה אגב דיון בתובענה אזרחית, ולפיכך בית המשפט המחוזי נותר הערכאה המוסמכת לענין זה, בהתאם לחוק הבוררות. על פי הטענה, חוק בית המשפט לענייני משפחה לא גרע מסמכויותיו של בית המשפט המחוזי לפי חוק הבוררות, החולשות גם על ענין זה. מעבר לכך, טוען המשיב, כי המבקשת לא עתרה במועד לביטול פסק הבורר, ובכך, בכל מקרה, החמיצה את המועד לכך, בין בערכאה זו ובין בערכאה אחרת, מה גם שלא העלתה כל טעמים טובים המתרצים את העיכוב, לגופו.
אשר לטענות המבקשת ביחס לפסק הבורר לגופו, טוען המשיב כי אין עילה ממשית לביטול פסק הבורר, והטענות כנגד הפסק הן טענות בעלמא שאין בהן ממש.
השאלות הטעונות הכרעה
11. מספר שאלות טעונות הכרעה בענייננו: